בקשת רשות ערעור בטענה כי פס"ד הושג בתרמית-נדחתה

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא כהן והשופטים אברהם וארבל) מיום 17.4.07 בתיק ע"א 1074/06 (יחד עם תיקים נוספים), בו התקבל בצורה חלקית (בלבד) ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (השופט עיילבוני) מיום 17.1.06 בתיק א' 5053/99 (יחד עם תיקים נוספים). אומר כבר כאן, כי בין הצדדים התנהלו בעשור האחרון עשרות הליכים בכל הערכאות - והדברים יובאו בקיצור הנדרש בלבד.

רקע

ב.        בשנת 1994 הוקצה למשיבים 2-1 (להלן המשיבים) על ידי משיב 3 מגרש שכונה "מגרש מספר 4". את המגרש הקצה משיב 3 ללא מכרז - לאחר שהחליט כי חלה הוראת המעבר שבסעיף 9 לחוק חובת המכרזים, תשנ"ב - 1992, קרי בשנת 1995 הגישו המשיבים תביעה נגד המשיב 5 (להלן: דיאב) בטענה כי הוא הסיג את גבול המגרש (ת"א 3275/95). בהמשך הסכימו המשיבים ומשיבה 4 להחליף ביניהם מגרשים, והמשיבים קיבלו את "מגרש מספר 6". בשנת 1997 הגישו המשיבים תביעה נוספת (ת"א 5053/98) נגד דיאב והמבקש (להלן נסיר), בטענה כי שניהם הסיגו גם את גבולו של מגרש 6. במקביל הגיש גם המשיב 3 תביעה נגד דיאב ונסיר בגין הסגת הגבול במגרש 6 (ת"א 5233/99). פסק הדין בשלוש התביעות הנזכרות הוא המתקף בבקשה.

ג.        "קו ההגנה" המרכזי של דיאבי ונסיר היה תקיפת חוקיותה של הקצאת המגרשים למשיבים. כבר בשנת 1997 פתח דיאב בהליך לשם הצהרה על בטלות ההקצאה - אך תביעתו נדחתה (ה"פ (נצרת) 344/97), ערעור שהוגש לבית משפט זה נדחה ביום 25.3.98 (ע"א 6629/97 דיאב נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם)). לאחר שנדחה ההליך שיזם דיאב, פתח נסיר בהליך זהה (ה"פ 355/97) - אך בהמשך משך את תביעתו והיא נמחקה.

פסקי הדין הקודמים

ד.        ביום 17.1.06 הכריע בית משפט השלום בשלוש התביעות שבפניו. ברוב  הסוגיות אושרו מסקנותיו בבית המשפט המחוזי - ולפיכך ייסקרו שני פסקי הדין בסקירה אחת.

ה.        ראשית, נקבע כי פסיקת בתי המשפט לגבי חוקיות ההקצאה מהוה מעשה בית דין ביחס לדיאב ולנסיר כאחד - זאת אף שבית משפט זה לא קבע ממצא חד משמעי לגבי חוקיות ההקצאה, ואף שנסיר לא היה צד להליך. טענות שונות שהעלה דיאב - שעל רובן חוזר נסיר בבקשה שלפנינו - נדחו לגופן. ביחס לנסיר נקבע, כי הוא אמנם לא היה צד להליך אך:  (1) מתקיימת בינו לבין דיאב "קרבה משפטית"; (2) הוא עצמו הצהיר לפרוטוקול שההכרעה בהליך שניהל דיאב תחייב אותו; (3) שהוא פעל בתיאום עם דיאב. בית משפט השלום אף התייחס לכך שמדובר בפסק דין "חפצא", אך בית המשפט המחוזי הסתייג מקביעה זו. משנדחה קו ההגנה המרכזי, פנו בתי המשפט לדון בקיומה של הסגת הגבול, ובשיעור הפיצוי שהיא מקימה.

ו.        קיומה של הסגת גבול: בית המשפט קבע כי דיאב עצמו הודה בפלישה (בשיעור 25 מ"ר) למגרש 6 - אלא שטען כי פלישה זו נעשתה באישור המשיב 3. שתי הערכאות קבעו כי דיאב לא הצליח להוכיח אישור כאמור, ושהתרשומת עליה הסתמך אינה מבססת את טענתו. עוד נקבע כי גם נסיר הסיג את גבולו של מגרש 6. טענתו של נסיר, כי הוא מחזיק בשטח באישור המשיבה 4 נדחתה לגופה.

ז.        שיעור הפיצוי. כאן נחלקו הדעות: (1) הסוגיה הראשונה בה עסקו בתי המשפט היה פיצוי בגין נזק לא ממוני. סעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע כי "אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון". בית משפט השלום הכריע כי הסגת הגבול גרמה נזק ממון - ומשנקבע קיומו של זה, ניתן לפסוק גם פיצוי עבור נזק לא ממוני - ופסק פיצוי כאמור בסך 170,000 ש"ח ("בהתחשב בהסגת הגבול המשמעותית שהנתבעים ביצעו בכוחניות, בהליכים המשפטיים המייגעים שנאלצו התובעים לנהל... שעה שלנתבעים לא היו ואין זכויות במגרש" - עמ' 76). בית המשפט המחוזי דן באריכות בסוגיה - והגיע למסקנה שונה, ולפיה זכאים המשיבים רק לנזק "רכושי" (פסקה 62) אותו עליהם להוכיח, ושאין הם זכאים לפיצוי בגין עגמת נפש; (2) תשלום דמי שכירות: בית משפט השלום קבע, כי המשיבים לא הוכיחו את גובה דמי השכירות שנאלצו לשלם בשל עיכוב הבניה במגרש. בית המשפט המחוזי הפך קביעה זו - וקבע כי די בעדות המשיב 1 לפיה שכרו דירה שבעבורה שילמו 570 ש"ח לחודש. בגין ראש נזק זה נפסקו למבקשים 30,000 ש"ח (בערכים מעודכנים); (3) תשלומים בגין עשיית עושר - בית המשפט ניתח ארוכות את היחס בין פיצויי השבה לפי דיני עשיית עושר, לבין תשלום לפי דיני הנזיקין, וקבע (בהתבסס על ע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד, פ"ד נג(4) 769) כי בעל הנכס שגבולו הוסג זכאי לגבוה מבין השנים. בבית משפט השלום העריכו המבקשים את שווי ההנאה ב-2,000 ש"ח לחודש - אך בית המשפט דחה את ההערכה משלא הוכחה כראוי, והעמיד את ההנאה על 750 ש"ח לפי אומדנה. בית המשפט המחוזי ביטל קביעה זו - והותיר על כנה את הקביעה ששווי ההנאה לא הוכח, ושהמשיבים אינם זכאים לפיצוי בעילה זו.

ח.        (4) מס רכוש: בית משפט השלום דחה את תביעת המשיבים בעילה זו. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בעניין זה. נקבע כי העיכוב בתחילת הבניה מנע מהמשיבים ליהנות מהפטור הקבוע בסעיף 3 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים (תמריץ לבניית דירות מגורים) (הוראת שעה), תשנ"ה - 1995. בית המשפט התייחס לטענה שהמשיבים טרם שילמו את חובם לרשויות המס - אך קבע כי "החוב נולד מכוחו של החוק... לכן לא היה על ח'ורי לשלמו, על מנת שתקום להם עילה לפיצוי כנגד נסיר ודיאב שהביאו ללידתו של החוב" (פסקה 70). בית המשפט העמיד את שיעור הפיצוי על 59,484 ש"ח (נכון לשנת 2001); (5) אבדן מענק משרד השיכון ופיצויים נוספים: המשיבים טענו כי האיחור בבניה הביא להפסד מענק, שנתינתו הופסקה בשנת 1998. שני בתי המשפט דחו טענה זו - בקביעה שהזכאות למענק הנטען לא הוכחה, ושלא הוכח שינוי לרעה במדיניות משרד השיכון. כן נדחתה טענה בדבר נזקים נוספים שנגרמו בגין האיחור בבניה (פסקה 74); (6) חלוקת הפיצוי: בית משפט השלום קבע כי דיאב ישא ב-25% מהפיצוי, ונסיר ישא ב-75% ממנו. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המבקש וקבע כי משלא התבקשה החלוקה, ושלצדדים לא ניתנה הזדמנות לטעון לגביה - ישאו דיאב ונסיר במלוא הסכום ביחד ולחוד.

ט.        נציין עוד כי המבקש טען שהיתר הבניה אשר ניתן למשיבים לא היה חוקי, ולפיכך - שאת העיכוב בבניה אין לתלות בו. טענה זו לא נדונה בפסק דינו של בית משפט השלום - אך בית המשפט המחוזי סבר שיש בידו להכריע במחלוקת בעצמו; בית המשפט דחה את הטענה, בקביעה כי היה על המבקש להעלותה במסגרת הליכי התכנון, ושאין הוא יכול להיבנות ממנה עשר שנים לאחר מעשה, שעה שהמבקשים הסתמכו על ההיתר שהיה בידם.

הטענות בבקשה

י.        הבקשה מפורטת ומחזיקה 37 עמודים. עיקרה השגות על הממצאים שנקבעו בבתי המשפט הקודמים. ראשית, נטען כי פסק הדין הושג בתרמית - כיון שלאחר נתינתו הגיעו המבקשים להסדר פשרה עם רשויות המס, וסילקו את חובם בתשלום הנמוך משיעור הפיצוי בו חויבו דיאב ונסיר בעילה זו. עוד נטען, כי שגו בתי המשפט קמא בקבעם שההכרעות בהליך אותו ניהל דיאב לגבי חוקיות ההקצאה מהוות מעשה בית דין. כך נטען ביחס לדיאב - (1) כיון שלא נקבע ממצא פוזיטיבי הנדרש להכרעה; (2) כיון שהטענה לא הועלתה במועד הראשון; (3) כיון שבתי המשפט עיינו רק בפסקי הדין בהליך הקודם; קל וחומר כלפי המבקש - שלא היה צד להליך הראשון. לאחר שטען כי לא התקיים בעניינו מעשה בית דין - פנה המבקש להראות כי הקצאת המקרקעין היתה לא חוקית מלכתחילה (פסקאות 111-71 לבקשה). עוד נטען כנגד קבלת תביעתו של המשיב 3 - בטענת העדר יריבות,  וכי הסגת הגבול לא הוכחה כדבעי. נטען כי המבקש הוא בעל רשות בלתי הדירה בחלק ממגרש 6, ולמצער - בעל רשות הדירה, הזכאי לארכה ופיצוי בטרם יפנה את הנכס. המבקש חזר על הטענה כי אישור הבניה שהיה בידי המשיבים לא היה חוקי - ולפיכך אין הם זכאים לפיצוי בגין עיכוב הבניה, שאינה חוקית. למצער נטען, כי לפחות ביחס לשישה חודשים - עד שנכנסה לתוקף התוכנית שאיפשרה בניה - לא היה מקום לפסוק פיצוי. נטען גם כי המשיבים לא הוכיחו מתי התכוונו להתחיל בבניה - ולפיכך שגה בית המשפט כשייחס את מלוא העיכוב להסגת הגבול. נטענו עוד מספר טענות שלא מצאתי מקום לפרטן - בין היתר בעניין ההוצאות. נטען כי לסוגיות אלה חשיבות משפטית וציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

הכרעה

י"א.     לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. בניגוד לנטען היא תחומה כולה לעובדותיה, ואינה מעוררת שאלה החורגת מהאינטרסים של הצדדים הישירים למחלוקת. הבקשה פותחת בטענת תרמית, אך בעובדות הנטענות אין כדי לבסס  ראשית טענה מעין זו; המדובר - גם לפי הנטען - בשינוי נסיבות לאחר מתן פסק הדין שאינו מצדיק כל שינוי בשיעור הפיצוי (ראו ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ-מאגרי בניה בע"מ נ' דמארי (לא פורסם) פסקאות כ"ה-כ"ח). אך מעבר לכך, המדובר בטענה עובדתית, שהמקום לבררה הוא בתקיפה ישירה (ע"א 417/89 אע'בריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מה(4) 641), ולא בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי.

י"ב.     אף הטענות בדבר אי קיום מעשה בית דין אינן מצדיקות מתן רשות ערעור - בסופו של יום המדובר בשאלות קונקרטיות הנוגעות לקרבה בין דיאב ונסיר (לרבות הקביעות העובדתיות לגבי תיאום עמדותיהם בזמן אמת, והצהרות בא כוח המבקש לפרוטוקול), ובמשמעות ההחלטות שניתנו בהליך שניהל דיאב. מעבר לכך שממצאי בתי המשפט הקודמים מסתברים - המדובר בהתערבות בממצאי עובדה, ולא לכך נועד ערעור בגלגול שלישי (רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (לא פורסם)). גם הטענות לגבי מעמדו של המבקש במגרש 6 נדחו לגופן (תוך ניתוח עובדות וממצאי מהימנות), ואין מקום לדון בהן שוב. הוא הדין לגבי הטענות בדבר מועד כניסתה לתוקף של תכנית 5531 - שכלל לא בא זכרן בפסק הדין הקודם. היה למבקש יומו המפורט בשני בתי המשפט שנתנו דעתם לטענותיו; ובסופו של יום אין הבקשה מעוררת שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, ואף אינה מצביעה על פגמים אמיתיים בפסקי הדין הקודמים.

י"ג.     כאמור, לא אוכל להיעתר לבקשה.

           ניתנה היום, ט' בכסלו התשס"ח (19.11.07)